דוד מלך ישראל פתח את ספרו הגדול בפסוק: "אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב, כִּי אִם בְּתוֹרַת יי חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה" (תהלים א,א-ב). על פסוק זה אמר רבא: "לעולם ילמד אדם תורה ואחר כך יהגה, שנאמר: 'בתורת יי', והדר 'ובתורתו יהגה'" (ע"ז יט.). ופירש רש"י: "ילמד אדם – מרבו עד שתהא גירסת התלמוד ופירושו שגורה לו בפיו. ואחר כך יהגה – יעיין בתלמודו לדמות מילתא למילתא להקשות ולתרץ, ובראשונה לא יעשה כן שמא יבטל, והרב לא ימצא לו כל שעה, ועוד לאחר ששנה הרבה הוא מתיישב בתלמודו ומתרץ לעצמו דבר הקשה". ולכאורה קשה, מנין ש"תורת יי" היא הפנמת הלימוד 'עד שתהא גירסת התלמוד ופירושו שגורה לו בפיו'. האין לימוד העיון, או לימוד באופן שהתורה אינה 'שגורה לו בפיו', תורת ה'?
ותו, איתא בסנהדרין (צט.): "תניא: היה רבי מאיר אומר: הלומד תורה ואינו מלמדה – זה הוא 'דבר יי בזה'. רבי נתן אומר: כל מי שאינו משגיח על המשנה. רבי נהוראי אומר: כל שאפשר לעסוק בתורה ואינו עוסק. רבי ישמעאל אומר: זה העובד עבודה זרה". ויש להקשות: בשלמא לרבי מאיר דאמר: הלומד תורה ואינו מלמדה, אדם כזה מראה שאין התורה מספיק חשובה לו ללמדה לאחרים – ניחא שהוא מבזה את דבר ה'; ולרבי נהוראי נמי דאמר: כל שאפשר לעסוק בתורה ואינו עוסק, אדם כזה מראה שאין התורה מספיק חשובה לו ללומדה; ורבי ישמעאל נמי פשיטא שעבודת עבודה זרה היא 'דבר יי בזה'; אלא לרבי נתן שאמר: "כל מי שאינו משגיח על המשנה", הרי אותו אדם לומד תורה, רק אינו משגיח על המשנה ולכאורה הוא עוסק בדבר ה' ואינו מבזהו!? ואין לומר שרבי נתן קאי על אדם שאינו לומד תורה; שהרי אלו דברי רבי נהוראי שאמר: "כל שאפשר לעסוק בתורה ואינו עוסק"! אם כן, צריך עיון מדוע אדם הלומד 'עיון' כל היום ורק אינו משגיח על המשנה נקרא "דבר יי בזה"!?
נראה לי שיש למשול משל המסביר את ההבדל בין אדם הלומד עיון מתוך בקיאות בתורה לאדם הלומד עיון ללא בקיאות. אדם הבקי בתורה למה הוא דומה? לשני חברים טובים שמכירים שנים רבות. היכרותם רבת השנים הביאה אותם לידי כך שכאשר חבר אחד אומר דבר חברו כבר יודע לסיימו. או לחילופין האחד רואה דבר, וחברו כבר יודע את דעתו על דבר זה – אין לך קשר והיכרות גדולים מזה.
מאידך, אדם הלומד עיון ללא בקיאות דומה לשני בני אדם שאינם מכירים אלא שעה אחת. כאשר אומר הראשון דבר, והשני מסיימו, הראשון מגיב: "לא לזאת הייתה כוונתי". רואה הראשון דבר כל שהוא, והשני מנחש מה דעתו של הראשון, והוא מגיב: "לא ולא, זו לא דעתי! לא ולא, זו לא כוונתי! מדוע על סמך היכרות כל כך קצרה אתה כבר מנסה לנחש את דברי!"
והנה גם בלימוד התורה אנחנו מבקשים להגיע למציאות בה אנחנו כל כך מכירים את ה' יתברך, עד שנוכל לדעת מה רצונו, וזאת נעשה על ידי דימוי מילתא למילתא. אחרי שאנחנו מכירים מקומות בהם הוא מפרש את רצונו, נוכל לדייק מהו רצונו כאשר הוא אינו מפורש. כמה זה משמח את ה' לראות את בניו עוסקים בתורתו על מנת להכירו כל כך עד כדי שידעו מה רצונו בכל מקום ומקום! כי הזיכרון וההיכר מביאים את השמחה הגדולה ביותר – "שעשוע", כמו שכתוב (ירמיהו לא,יט): "הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד". ושמחה גדולה יש להקב"ה בתורה, שנאמר (משלי ח,ל): "וָאֶהְיֶה שַׁעֲשֻׁעִים יוֹם יוֹם מְשַׂחֶקֶת לְפָנָיו בְּכָל עֵת". וכן שמחה לבני אדם, שנאמר (שם): "מְשַׂחֶקֶת בְּתֵבֵל אַרְצוֹ וְשַׁעֲשֻׁעַי אֶת בְּנֵי אָדָם", ואומר (תהלים קיט,כד): "גַּם עֵדֹתֶיךָ שַׁעֲשֻׁעָי אַנְשֵׁי עֲצָתִי". ואומר (שם,עז): "יְבֹאוּנִי רַחֲמֶיךָ וְאֶחְיֶה כִּי תוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי", ואומר (שם,צב): "לוּלֵי תוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי אָז אָבַדְתִּי בְעָנְיִי", ואומר (שם,קעד): "תָּאַבְתִּי לִישׁוּעָתְךָ יי וְתוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי".
והנה השלב הראשון של המשנה – הבקיאות – הוא השלב ההכרחי ביותר, כי בלעדיו אין אנו מכירים באמת את רצון ה' יתברך, ולא ניתן לדמות מילתא למילתא! ועל זה אמר דוד המלך (תהלים קיט,כ): "גָּרְסָה נַפְשִׁי לְתַאֲבָה", ודייק רבא (ע"ז שם): "גרסה כתיב, ולא כתיב טחנה". ועוד פירש (שם): "לעולם ליגריס איניש, ואף על גב דמשכח ואף על גב דלא ידע מאי קאמר". ופירש רש"י: "גרסה – לשון גרש וכרמל (ויקרא ב), שלא היה טוחן הדק אלא כריחים של גרוסות המחלקין חיטה לשנים או לארבע [לצורך] מאכל. גרסה נפשי לתאבה – מרוב תאותי לתורה הייתי שובר לפי היכולת אף על פי שאיני טוחנה הדק ליכנס בעומקה". ואכן מצינו שקוראים לאדם בקי "בעל חיטים": "סיני עדיף, דאמר מר: הכל צריכין למרי חטיא" (ברכות סד., הוריות יד.). ופירש רש"י: "הכל צריכין למרי חטיא – כלומר רב יוסף הוא מרי חטיא שמשנה וברייתא סדורין לו מפי השמועה כנתינתן מהר סיני, דמשנה וברייתא אבוהון דהלכתא" עכ"ל (הוריות שם). וכן מצינו (שבת סג.): "מאי טעמא דרבי אליעזר דאמר: תכשיטין הן לו? דכתיב (תהלים מה): חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך. אמר ליה רב כהנא למר בריה דרב הונא: האי בדברי תורה כתיב! אמר ליה: אין מקרא יוצא מידי פשוטו. אמר רב כהנא כד הוינא בר תמני סרי שנין והוה גמירנא ליה לכוליה תלמודא, ולא הוה ידענא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו עד השתא. מאי קא משמע לן? דליגמר איניש, והדר ליסבר". ופירש רש"י: "בדברי תורה כתיב – הוי זהיר לחזר על משנתך שתהא מזומנת לך בשעת הדין, להביא ראיה, כחרב על ירך גבור לנצח במלחמה, והוא הודך והדרך. דליגמר איניש – לגרוס שמעתא מרביה, ואף על גב דלא ידע לכולהו טעמיה. והדר ליסבר – טעמיה, דהא קשה ליה לרב כהנא ולא הוה ידע להאי טעמא, ותלמודיה הוה קים ליה מדהוה בר תמני סרי."
נמצאנו למדים ששלב המשנה, השינון, והחזרה, נקראים "תורת יי", או "דבר יי". כי כאשר האדם אינו אלא אומר תורה מסיני, ואין בו תערובת של בשר ודם, מַן הוא, טהור הוא, "תורת יי תמימה" היא, זה נקרא דבר ה'. אבל בזמן שהאדם מדמה מילתא למילתא – הוא מכניס סברת עצמו לתורת ה', אז כבר נקראת התורה שלו. וכן אמר רבא (יט.): "בתחילה נקראת על שמו של הקב"ה ולבסוף נקראת על שמו, שנאמר: בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה". אכן זו היא התכלית, שתורת ה' תקרא על שמו, שכאשר הוא מכיר כל כך את תורת ה' היא נקראת שלו. ויש לדייק כאן שהיא לא נעשית שלו אלא רק נקראת על שמו, מחמת הכבוד שעשה לתורה. שכאשר האדם עסק בתורת ה' הרבה ועכשיו הוא מדמה מילתא למילתא היא עדיין תורת ה' ורק נקראת על שמו.
אדם שדילג על השלב הראשון, אפילו יעסוק בתורה כל היום, אינו עוסק בתורת ה' כלל. הוא אינו משגיח על המשנה כלל, וכל מה שהוא אומר זו תורתו בלבד. אין תורה זו "נקראת על שמו" אלא כל עיקרה "שלו" – אין לך בז לדבר יי גדול מזה! עליו אמר שלמה בחכמתו: "לֹא יַחֲרֹךְ רְמִיָּה צֵידוֹ" (משלי יב,כז), כדפירש רב שיזבי משמיה דרבי אלעזר בן עזריה (עירובין שם, ע"ז שם): "לא יחיה ולא יאריך ימים צייד הרמאי". ופירש רש"י: "שמרמה אנשים להראות כמה אני חכם להעמיד גירסות הרבה, והוא משכח ומקצר ימיו דכתיב (דברים ל) 'כי הוא חייך ואורך ימיך'".
וכן כתב המהר"ל בנתיבות עולם (נתיב תורה ה): "ואל יעלה דעתך שהאדם הוא נחשב 'בעל תורה' בשביל שאם יש לפניו משנה או גמרא שיכול לפלפל ולישא וליתן להקשות ולעקור הרים; אל תאמר כי זה 'בעל תורה', שהרי אין התורה עמו, רק שהוא חכם ויודע לפלפל; אבל מה שייך לומר עליו שהוא 'בעל תורה'? רק אם התורה היא עמו קודם ויכול לפלפל ולישא וליתן בתורה – זה שהוא חכם בתורה אשר היא עמו, אבל שיקראו שם 'בעל תורה' כאשר הובא לפניו שיטת ההלכה והוא מקשה ומתרץ בה – מה שייך אליו שם 'בעל תורה', דבר זה אינו כלל, רק שהוא חכם ויודע לפלפל. ולכך אם אין תורה עם האדם – אין יראה. והדברים האלו ברורים שדבר זה הוא גורם הסתלקות יראת שמים כאשר אין התורה עמנו".
ההשגחה במשנה אינה סתירה לעיון אלא תנאי לו. ולכך, דווקא רבא שהיה נודע כחריף כסכין (חולין עז.), וכדפירש רש"י: "לב פתוח לו בסברא", הוא שאמר: "לעולם ליגריס איניש, ואף על גב דמשכח ואף על גב דלא ידע מאי קאמר"! וכן הוא אמר: "לעולם ילמד אדם תורה ואחר כך יהגה". כי החזרות שאדם עושה הן עצמן מכשירות את כוח הסברא. וכן חריפי האחרונים עשו כך, ומסופר על החריף שבחריפים הגאון רבי עקיבא איגר זצ"ל שהיה חוזר על מאה דפי גמרא כל יום (דרכה של תורה עמ' תצ').
החזרות שאדם עושה מראות כמה הוא מכבד את התורה, מעריך אותה, ובאמת מחפש את דבר ה'. הם 'הכשיר חכמה', כדאיתא בתענית (ח.): "ריש לקיש אמר: אם ראית תלמיד שלמודו קשה עליו כברזל – בשביל משנתו שאינה סדורה עליו, שנאמר (קהלת י,י): 'וְהוּא לֹא פָנִים קִלְקַל'. מאי תקנתיה? ירבה בישיבה, שנאמר (שם): 'וַחֲיָלִים יְגַבֵּר'. 'וְיִתְרוֹן הַכְשֵׁיר חָכְמָה' – כל שכן אם משנתו סדורה לו מעיקרא. כי הא דריש לקיש הוה מסדר מתניתיה ארבעין זמנין כנגד ארבעים יום שניתנה תורה, ועייל לקמיה דרבי יוחנן". ולמרות שעסק ריש לקיש בגרסה הרבה, מצינו שרבי יוחנן אמר עליו: "בר לקישא, כי הוה אמינא מילתא – הוה מקשי לי עשרין וארבע קושייתא, ומפרקינא ליה עשרין וארבעה פרוקי, וממילא רווחא שמעתא" (בב"מ פד.)! כי אין הבקיאות סתירה כלל לעיון אלא תנאי לְעיון אמיתי ולסברות אמת. וכן מצינו ש"מנהגו של ריש לקיש, כשאומר רבי יוחנן שמועה שאינו מודה לו – שהה ריש לקיש שעה או שתים קודם שיחלוק עליו, אולי יחזור בו" (רש"י חולין עה:). כי ריש לקיש רצה להגיע לאמיתותה של תורת ה', והיה מתון בדין. ובמתינותו ובסדר לימודו זכה למה שזכה, עד שאמרו על עיונו של ריש לקיש: "הרואה את ריש לקיש בבית המדרש כאילו עוקר הרים וטוחנן זה בזה" (סנהדרין כד.).
וכרצונו של ריש לקיש לדעת את רצון ה' מתוך אהבתו הגדולה אליו, כן היה רצונו להגדיל תורה עם רבותיו וחביריו מתוך אהבתו אליהם. "בא וראה כמה בני ארץ ישראל מחבבין זה את זה, דהא ריש לקיש חריף וחכים טובא הוה, וקרי ליה לר' מאיר פה קדוש דקא מחבב ליה, ומיישב את הדבר להתקיים" (רש"י שם). כי כאשר שני תלמידי חכמים מחפשים את רצון ה' ודנים בו לשם שמים אין לך דיבוק חברים גדול מזה. וכן היה ריש לקיש אומר: "שני תלמידי חכמים הנוחין זה לזה בהלכה – הקדוש ברוך הוא מקשיב להן" (שבת סג. סמוך ל"ליגמר איניש והדר ליסבר"). וכן: "שני תלמידי חכמים המקשיבים זה לזה בהלכה – הקדוש ברוך הוא שומע לקולן… ואם אין עושין כן – גורמין לשכינה שמסתלקת מישראל!" (שם). וכן: "שני תלמידי חכמים המדגילים זה לזה בהלכה – הקדוש ברוך הוא אוהבן, שנאמר (שיר השירים ב,ד): "ודגלו עלי אהבה". וכן ריש לקיש קיים את דברו, ועליו נאמר: "נועם – אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל שמנעימין זה לזה בהלכה… יצהר – אמר רבי יצחק: אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל שנוחין זה לזה בהלכה כשמן זית…". וכן: "ריש לקיש ספדיה לההוא צורבא מרבנן דשכיח בארעא דישראל, דהוי תני הלכתא בעשרים וארבע שורתא, אמר: ווי, חסרא ארעא דישראל גברא רבה" (מגילה כח:). הסיבה לכך היא כי ריש לקיש העריך את מי שיש לו משנה, אפילו שהוא לא הגיע לתכלית שהיא העיון. וכן מצינו (שם): "דריש לקיש הוה אזיל באורחא, מטא עורקמא דמיא, אתא ההוא גברא ארכביה אכתפיה, וקא מעבר ליה. אמר ליה: קרית? אמר ליה: קרינא. תנית? תנינא ארבעה סידרי משנה. אמר ליה: פסלת לך ארבעה טורי, וטענת בר לקיש אכתפך? שדי בר לקישא במיא!"
אמנם ביחס למי שלמד תורת ה' אבל לא ידע עוד לדמות מלתא למלתא "תא חזי מה בין תקיפי דארעא דישראל לחסידי דבבל" (שם), דאיתא: "ההוא דהוי תני הלכתא סיפרא וספרי ותוספתא, ושכיב. אתו ואמרו ליה לרב נחמן: ליספדיה מר! אמר: היכי נספדיה? הי צנא דמלי סיפרי דחסר? תא חזי מה בין תקיפי דארעא דישראל לחסידי דבבל". ואיתא: "חובלים – אלו תלמידי חכמים שבבבל, שמחבלים זה לזה בהלכה" (סנהדרין שם). ופירש רש"י: "בלשון עז וחמה מקשין זה לזה; ובני ארץ ישראל נוחין יחד, ומעיינין יחד, ומתקן זה את דברי זה, והשמועה יוצאה לאור". ותו בגמרא: "ושנים זיתים עליה – אלו תלמידי חכמים שבבבל שמרורין זה לזה בהלכה כזית" (שם). ויצא מכל זה בלבול כדאיתא: "מאי בבל? אמר רבי יוחנן: בלולה במקרא, בלולה במשנה, בלולה בתלמוד" (שם). ומשום כך: "רבי זירא כי סליק לארעא דישראל יתיב מאה תעניתא דלשתכח תלמודא דבבל מיניה, כי היכי דלא נטרדיה" (ב"מ פה.).
והנה כל בן תורה רוצה לומר סברות ישרות בתורה, ולדעת את ה' ולהאדיר את תורתו. אך יש סדר ודרך איך לעשות את זה. והסביר הגר"א על הפסוק: "תכין בקיץ לחמה אגרה בקציר מאכלה" (משלי ו,ח), ש"העניין שצריך האדם בימי נעוריו, שהוא זמן הקציר, לאגור ולאסוף, היינו ללמוד תורה הרבה, ואחר כך בקיץ שהוא סוף ימיו בימי זקנותו, לטחון אותם להבין כל דבר על בוריו. וזהו 'אם אין קמח אין תורה אם אין תורה אין קמח' (אבות ג,יז), כלומר, אם לא יהיה בידו תורה הרבה, לא יהיה לו ממה לטחון, ואם אין קמח, כלומר, שלא יטחן וידקדק היטב, אין תורה, אין בידו כלום אף שלמד הרבה. וז"ש חז"ל 'מאן דאמר הא לא חש לקמחיה' (יומא מו.). וכן מ"ש חז"ל 'רבך קטיל קני באגמא' (שבת צה.); כלומר הבוקע עץ גדול, אחר כך יהנה ממנו ויתחמם כנגדו, אבל משלא בקע עצים טובים מפני כחו ומפני שאר דבר, הוא חתך קנים קטנים מן האגם. וכן בתורה אם לא למד תורה הרבה, אין לו ממה לבקוע עצים, ואין לו דינים, כי אם מעט מעט דוגמת קנים. וזהו 'רבך קטיל קני באגמא'" ע"כ. כי רק על ידי יראת ה' ומתינות וסדר נכון יוכל אדם לקנות את תורת ה'.
פשיטא, ולא צריכא למימר שהחזרות והגירסה תפקידם הם גם בכדי שלא לשכוח את הנלמד. וכן איתא בסנהדרין (צט.): "רבי יהושע בן קרחה אומר: כל הלומד תורה ואינו חוזר עליה – דומה לאדם שזורע ואינו קוצר. רבי יהושע אומר: כל הלומד תורה ומשכחה – דומה לאשה שיולדת וקוברת". אלא שאפילו אם זוכרים עדיין צריכים לחזרות. משל למה הדבר דומה? לשני רופאים מוסמכים, אחד עובד עשרים שנה בהצלחה רבה, ואחד עובד רק שנה. אם ישאל אדם אותם שאלה ברפואה, שניהם יוכלו לענות, ולהתווכח כהוגן, ובכל זאת אינה דומה חוות דעתו של הותיק לדעתו הגולמית של הצעיר. ובקיצוניות גדולה יותר אמרו חז"ל בלימוד תורה (חגיגה ט:): "אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחת". כלומר מי שמשקיע מעבר לשינון הרגיל אינו דומה למי שמשנן באופן רגיל. והמשנן יותר הוא דבוק ביותר בדבר ה', ותורתו יותר טהורה ויותר ישרה.
נמצאנו למדים שיש שתי מעלות נשגבות בחזרה: הראשונה שלא תמוש תורת ה' מפינו, ונזכור את דבר ה'; והשניה שבאמת נכיר את תורת ה' ובזה נוכל לומר באמת מה הוא רצון ה' – והעיון שלנו יהיה ישר. ישנה מעלה נוספת כדאיתא במסכת שבת (י:): "רב חסדא הוה נקיט בידיה תרתי מתנתא דתורא, אמר: כל מאן דאתי ואמר לי שמעתתא חדתא משמיה דרב – יהיבנא ליה ניהליה. אמר לו רבא בר מחסיא: הכי אמר רב: הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו, שנאמר: 'לדעת כי אני ה' מקדשכם'. יהבה ניהליה. אמר: חביבין עלך שמעתתא דרב כולי האי? אמר ליה: אין. אמר ליה: היינו דאמר רב: מילתא אלבישייהו יקירא. אמר ליה: אמר רב הכי? בתרייתא עדיפא לי מקמייתא! ואי הוה נקיטנא אחריתי – יהיבנא לך!" פירוש רש"י: "מילתא אלבישייהו יקירא – מעיל דמיו יקרים למי שרגיל ללובשו, כלומר: לפי שאתה תלמידו של רב ורגיל בשמועותיו – אתה מחזר אחריהם". כלומר אדם שרגיל ללבוש מסויים, באמת מעריכו. כך התורה הקדושה, כמה שאנחנו חוזרים עליה, כך אנחנו יותר מעריכים אותה, ומתקרבים אליה, ובזה אנחנו גם יותר חושבים עליה וזוכרים אותה. וכפי שידוע הדבר שאינו דומה אדם שלא שנה את המשניות של המסכת לאדם ששנה את המשניות של המסכת פעמים רבות עד כדי שהוא "לובש אותן" כביכול והן נעשות חלק ממנו. וכאשר מלימוד זה הוא פונה ללמוד את הגמרא, הרי הוא כבר מחובר למסכת והלימוד הרבה יותר מאיר לו.