כל אחד מכיר את התירוץ המפורסם שבגמרא "איידי דתנא רישא… תנא סיפא", המופיע עשרות פעמים במקומות שונים. אמנם, הרוב לא מעריכים תמיד את הרווח שבתירוץ, ולפעמים מרגישים שהוא מעט דחוק. הרגשה הזו נובעת בעיקר מחוסר היכר בעולם השינון והלימוד בעל פה.
ב"ה, בדור האחרון לאט לאט חוזרת העטרה ליושנה בזכות עשרות תלמודי תורה וישיבות, מלמדים ור"מים, ראשי תלמודי תורה וראשי ישיבות ששמים דגש על ענין זה. בנוסף, לפני יותר מעשרים שנה קם הרב אליהו דורדק שליט"א, והעניק לעולם התורה פורמט מיוחד של המשנה, וקראו "משנה סדורה" שבעזרתו ניתן לגרוס ולשנן ביתר קלות וגם ללמוד את המשנה בעל פה.
לאלו שכבר נמצאים בעולם השינון – 'מילתא אליבשייהו יקירא' (שבת י:), ומבינים שתירוץ "איידי דתנא…" אכן הוא תירוץ מרווח. אם כל משפט וקטע במשנה היה נכתב בסגנון אחר היה קשה מאוד לזכור, ואפילו לגרוס, ולא היה זה אלא שבירת שיניים ותוהו. ואכן, רבינו הקדוש, רבי יהודה הנשיא, כשסידר וערך את הששה סדרי משנה, השקיע רבות על מנת להביא ללומד גירסא קלה על מנת להקל על הלשון, ולא להיות בבחינת כבד פה וערל שפתיים. סימטרייה ועקביות היתה מטרה, והעדיף רבי להוסיף משנה יתירה לתוך סיפא של המשנה, מלהיות קצר ומדויק יותר, אך יגרום לגימגום בשינון. לא צריכא למימר שבמקום שאין צורך להאריך יש לקצר ולדייק כמה שיותר, הרי רבו של רבי, רבי מאיר, אמר: 'לעולם ישנה אדם לתלמידו בדרך קצרה' (פסחים ג:). אבל במקרה של אי עקביות וסימטריה, העדיף רבי לִשְנות בדרך ארוכה, שיש לפעמים דרך ארוכה שהיא קצרה.
כמובן ששיטת רבי אינה מקילה על הלימוד הראשוני של חומר, אדרבא, משנה יתירה לפעמים גורמת לטעויות כמו דיוק מיותר. והיתרון של הגירסא הקלילה גם אין בו כלל, שאין אדם שובר את שיניו בקריאה חד פעמית של משפט מדויק וקצר יותר. אמנם, רבינו הקדוש, בעריכתו, חש יותר לחזרות ולא ללימוד הראשוני. רבי רצה שבני ישראל יקיימו "ושננתם" שיהו דברי תורה מחודדים בפיך (קידושין ל.), ורק גירסא קלילה תאפשר לתלמיד לזכור לטווך הארוך. ועל כן הזהירו חכמים לתלמיד שלא ללמוד גירסא מרבנים הרבה (עירובין נג., עבודה זרה יט.), בכדי שלא יתערבבו לו גרסאות שונות מרבותיו ומשנתו לא תהיה עקבית. על מנת לחזור הרבה, יש חובה לגירסא קלילה, עקבית וסימטרית. גירסא אחידה, שלא תשתנה, משנה ראשונה שאינה זזה ממקומה. על כן הניח רבי כיסוד וכלל 'איידי דתנא רישא… תנא סיפא', אף על פי שמיותר לפעמים.
עתה נביא דוגמא לכלל זה:
המשנה הראשונה בפסחים פרק שני:
כל שעה שמותר לאכול –
מאכיל לבהמה לחיה ולעופות.
מסיקה הגמרא למה צריך לומר גם 'בהמה' וגם 'חיה':
צריכא,
דאי תנא בהמה –
דאי משיירא – חזי לה;
אבל חיה דאי משיירא קמצנעא לה –
אימא לא;
ואי תנא חיה –
משום דאי משיירא – מיהת מצנעא;
אבל בהמה זימנין דמשיירא ולא מסיק אדעתיה,
וקאי עליה בבל יראה ובבל ימצא –
אימא לא;
צריכא.
אמנם שואלת הגמרא:
עופות למה לי?
ועונה הגמרא:
איידי דתנא בהמה וחיה –
תנא נמי עופות.
תשובה זו, לכאורה נשמעת קשה ודחוקה, אחרי שטרחה הגמרא לדייק ממשנה יתירה של "בהמה וחיה", עכשיו מתרצת הגמרא לכאורה תשובה הפוכה ואומרת שממשנה יתירה של עופות אין מה לדייק? כלומר על הגמרא להחליט האם מדייקים ממשנה יתירה או אין מדייקים! ואפילו הגמרא לא חזרה בה בתשובתה ל"בהמה וחיה" בדרך של השתא דאתית להכי איידי דתנא בהמה תנא חיה, אלא מסכמת הגמרא מבהמה ומחיה יש מה לדייק ומעופות אין מה לדייק. לכאורה דחוק ולא מרווח.
אמנם כפי שהסברנו לעיל – אין תשובה זו דחוקה כלל. התירוץ איידי דתנא, אמנם הוא מורכב רק ממילים ספורות, אך משמעות התירוץ לפעמים מתבססת על היכר רב הקיפי של משניות וברייתות. למחברי התלמוד היה מובן מאליו שתלמיד לא ניגש לתלמוד עד שהוא יודע את המשנה היטב ובעל פה, ולכן לא ראו צורך להרחיב בהוכחות ולהסביר את תירוץ 'איידי דתנא' במילים רבות, ורק הסתפקו ברמז כמה מילים, והתלמיד דרך הרמז מבין את התירוץ שבאמת מקיף את רחבי ששה סדרי המשנה.
כמו שכולם מכירים את ה"שלישיה" חרש שוטה וקטן, מעשרות פעמים בש"ס ובדיונים הרבים שעליהם, ישנו גם "שלישיה" בהמה חיה ועוף שגם מופיעה כמה וכמה פעמים במשנה ובגמרא. לדג' "משלחין בהמה חיה ועוף" (משנה ביצה א משנה ה), או כמו "השוחט בהמה חיה ועוף ולא יצא מהן דם" (משנה חולין ב:ה). יש אפילו אותן מילים בדיוק כמו שמשנתנו בהיקשר אחר במסכת פאה (א:ו) "ומאכיל לבהמה ולחיה ולעופות". השלישיה תמיד מופיע ביחד ובסדר זה, בהמה ואחר כך חיה ואחר כך עוף. כמו שחרש שוטה וקטן גם תמיד נמצא בסדר המיוחד שלו, ואף פעם לא מופיע 'קטן חרש ושוטה'. יש בהחלט הרבה מקומות אשר אחד מהשלישיה יופיע לבד, אבל ברגע שדנים על שניים מהשלישיה, נגרר השלישי. ולמה? כנ"ל, על מנת להקל על התלמיד שגירסתו תהיה חלקה, זו העדיפות הראשונה, גירסא קלילה.
רבינו הקדוש, במשנתנו לעיל, רצה ללמדנו שני דינים שיוצאים מבהמה וחיה, אמנם ברגע שהוא מביא בהמה וחיה, בחכמתו הגדולה הבין רבי שצריך גם להביא 'עופות', כי אחרת זה יפגע בגירסת התלמיד. היה מובן מאליו לרבי יהודה הנשיא שתלמיד רציני סופו להשיג היכר רב היקפי במשנה, ויבין את אמיתותה של משנה מתוך כך. זה שלפעמים קשה להבין את זה, הוא בבחינת 'עדין בן זומא מבחוץ', כלומר, שנתרחקנו מאוד מהמושגים של לימוד בעל פה, ולכן אין אנו אלא בחוץ. משל למה הדבר דומה, לבעל מקצוע, שאדם שאינו בקיא במקצוע שלו, אינו יכול להעריך את עבודתו ולהבין את מורכבותו כמו גם את קשייו ותקלותיו. מחוסר נסיונו בתחום אינומבין את תחכומיו של בעל המקצוע, ודברים הנראים לו מיותרים, הינם באמת חיוניים ביותר. וכן יש דברים הנסתרים לעין המסתכל מבחוץ, ורק בעלי מקצוע מאותו התחום יכולים להבחין בהם. כך, להבדיל, במקצוע הנשכח של לימוד בעל פה, רובא דאינשי היום רק עומדים מבחוץ, ולא מודעים לקשיים שבו, ואין להם השגה כלל בהקלת הקושי. ולכן דברים הנראים מיותרים, באמת הינם חיוניים ביותר.
מכל מקום, רבי, וכן רבינא ורב אשי עמדו מבפנים והניחו לנו יסודות חשובים שחייבים אנו לדעת כאשר אנו עוסקים בחיבוריהם, המשנה הקדושה והגמרא הקדושה. לכן, על מנת להחזיר עטרה ליושנה, שגם אנו ניכנס פנימה, צריכים אנו ללכת בדרכם בכדי שלא להיכשל במקומות שהם אכן ידעו להיזהר מהם. ה"גמרא סדורה" שמה לה כמטרה להיות מפתח בכדי להיכנס פנימה.
יש ללמד קל וחומר, אם רבי על מנת לשמור על סימטריה ועל העקביות הוסיף משנה יתירה, אפילו שהיא לפעמים מבלבלת, קל וחומר בן בנו של קל וחומר שהוא שמר על העקביות וסימטריה במקומות שלא מטעים! אם כן, משנת רבי צריכה להיות מאוד סימטרית ומאוד עיקבית, וכן הגמרא שגם בנויה ללימוד בעל פה, מסתבר שבנתה את עצמה גם על יסודות אלו.
עם היסודות הנ"ל של חשיבות הגירסא העקבית, הסימטרית והקלילה, סודרה הגמרא ב"גמרא סדורה" בפורמט המיוחד שלה. אמנם לפעמים נתעוררו קושיות בזמן הסידור שסתרו את היסודות הנ"ל. נשאלת השאלה "אם המשנה והגמרא נכתבו בצורה עקבית, מדוע ישנם מקומות שיש בהן חיסרון גדול בעקביות"? נביא כאן דוגמא למקרה שהתעוררה קושיא זו במשניות בפרק שני של מסכת תענית (גירסת המשנה שבמשניות ובגמרא שווה) המביאות את הברכות שמתווספות לתפילה (אין צורך לעיון מעמיק במקור):
על הראשונה הוא אומר:
מי שענה את אברהם בהר המוריה,
הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם היום הזה,
ברוך אתה יי גואל ישראל.
על השניה הוא אומר:
מי שענה את אבותינו על ים סוף,
הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם היום הזה,
ברוך אתה יי זוכר הנשכחות.
על השלישית הוא אומר:
מי שענה את יהושע בגלגל,
הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם היום הזה,
ברוך אתה יי שומע תרועה.
על הרביעית הוא אומר:
מי שענה את שמואל במצפה,
הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם היום הזה,
ברוך אתה יי שומע צעקה.
על החמישית הוא אומר:
מי שענה את אליהו בהר הכרמל,
הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם היום הזה,
ברוך אתה יי שומע תפלה.
על הששית הוא אומר:
מי שענה את יונה ממעי הדגה,
הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם היום הזה,
ברוך אתה יי העונה בעת צרה.
על השביעית הוא אומר:
מי שענה את דוד ואת שלמה בנו בירושלים,
הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם היום הזה,
ברוך אתה יי המרחם על הארץ.
מעשה בימי רבי חלפתא ורבי חנניא בן תרדיון,
שעבר אחד לפני התיבה וגמר את הברכה כולה,
ולא ענו אחריו אמן.
תקעו הכהנים, ותקעו!
מי שענה את אברהם אבינו בהר המוריה,
הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם היום הזה.
הריעו בני אהרן, הריעו!
מי שענה את אבותינו על ים סוף,
הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם היום הזה.
הודגשה פה האי עקביות על ידי קו תחתון, ונראה שלפעמים גורסת המשנה 'בקול' ולפעמים 'קול' בלי תיבת בי"ת. ואין זה מיושב לפי הכללים שהונחו לעיל, שרבינו הקדוש שם עדיפות בעקביות ובסמטריה.
התשובה: יש כאן שיבושים של המדפיסים שסידרו את גירסת גמרא להדפסה (כמו שמופיעה בדפוס וילנא ובדפוסים הקודמים לו). כלומר, רבי יהודה הנשיא הוא אכן עקבי, אבל לא תמיד הקפידו המדפיסים עד כדי כך, או שעירבבו בטעות גירסאות הגורמות לאי עקביות.
לפני שנמשיך, חשוב לציין שכל עבודת התיקונים בגירסת הגמרא ב"גמרא סדורה" נעשתה בזהירות רבה. התיקונים נעשו אך ורק על פי כתבי יד של הגמרא שנמצאו באותו מקום שנעשה בו השינוי. כלומר, שום תיקון לא תוקן על פי סברא בלבד, ועוד, שכל התיקונים נעשו בצירוף כתב יד של הגמרא דייקא, אפילו לא על פי ראשון או אחרון שמעתיק את הגמרא או מתקן את הגמרא, וגם אפילו אם יש כתב יד של הגמרא שגורס בגירסא אחרת אבל הוא מופיע בסוגיא אחרת, השיבוש לא תוקן על פיו. כל זה על מנת שלא ייכנס בטעות לתוך הגמרא שום תוספת או שינוי שאינו חלק מהגמרא. כל תיקון שנעשה, אפילו חסירות ויתירות, שינוי מנו"ן סופית למ"ם סופית, וכיוצא בזה, צויין. הציון מפנה לסוף הספר, שם ניתן לראות על פי אלו כתבי יד נעשה התיקון, לפעמים גם צויינו שם עוד ראיות מהראשונים והאחרונים. כמעט כל התיקונים שנעשו מתבססים על הרבה הוכחות מכתבי יד, ובכך גירסת ה"גמרא סדורה" משקפת גירסא יותר מבוססת מגירסת דפוס וילנא הנפוצה.
עתה נמשיך לבאר את הדוגמא. בכתבי היד אפשר לראות תמונה כללית בגירסת המשנה הנ"ל:
בכתבי יד הרב הרצוג, לונדון, מינכן 95, מינכן 140, וטיקן 134, בכולם באופן עקבי בלי סטייה "קול צעקתכם" בלי אות בי"ת; וכן בכתב יד אוקספורד (חוץ משגיאה אחת שכתב "כל" במקום). אמנם בכתב יד משנה קאפמן "בקול" בכל המקומות, שזה מראה נוסח אחר. רק בכתב יד וטיקן 487 יש סטיות בין "קול" ל"בקול".
רק כתב יד אחד החליף בין "קול" ו"בקול", אכן יש שיבושים וטעויות גם בכתבי היד. אבל בראיית התמונה הכללית, בתשע המקומות כאשר מופיעה המילה "קול" או "בקול" שבעה מכתבי היד הקפידו לכתוב תמיד את המילה באופן עקבי.
יש להוסיף, שלפעמים המדפיסים העתיקו דווקא מהכתב יד הלא משובח. בזמנם, יש לציין לזכות המדפיסים, היה קשה ביותר לראות תמונה כללית של סוגיא מתוך כמה כתבי היד, ובכך לסדר גירסא מעולה ללא שיבושים.
הגמרא סדורה, כאמור, משתדלת לשמור על עקרונות של רבי יהודה הנשיא ורבינא ורב אשי, בגירסת הגמרא, ועל כן מחזירה את הגירסא למקורתה.
עוד דוגמא ממשניות בבא קמא פרק שלישי משניות א-ג (גירסת המשנה שבמשניות ובגמרא שווה):
1. המניח את הכד ברשות הרבים,
ובא אחר ונתקל בה ושברה – פטור,
ואם הוזק בה – בעל החבית חייב בנזקו.
2. נשברה כדו ברשות הרבים,
והוחלק אחד במים או שלקה בחרסית – חייב;
רבי יהודה אומר:
במתכוין – חייב; באינו מתכוין – פטור.
3. השופך מים ברשות הרבים, והוזק בהן אחר –
חייב בנזקו.
4. המצניע את הקוץ ואת הזכוכית, והגודר את גדרו בקוצים,
וגדר שנפל לרשות הרבים, והוזקו בהן אחרים –
חייב בנזקן.
5. המוציא את תבנו וקשו לרשות הרבים לזבלים,
והוזק בהן אחר – חייב בנזקו,
וכל הקודם בהן זכה;
6. רבן שמעון בן גמליאל אומר:
כל המקלקלין ברשות הרבים והזיקו –
חייבין לשלם,
וכל הקודם בהן זכה.
7. ההופך את הגלל ברשות הרבים והוזק בהן אחר –
חייב בנזקו.
לנוחות, מספרנו את הפיסקאות (1-7) והדגשנו את השינויים עם קו תחתון. בפסקאות 1, 3, 5, 7 הניזק הוא מכונה "אחר", בפיסקה 2 "אחד", ובפיסקא 4 "אחרים" (פיסקא 6 אין בו ניזק ונדון בו אח"כ). היינו, 5 פעמים מתייסים לניזק בלשון יחיד ('אחד' או 'אחר') פעם אחת בלשון רבים ('אחרים'). כמו כן, חמש פעמים מכנים את הניזק "אחר" (כולל פיסקא 4 שהוא בלשון רבים).
נבאר את התיקונים שנעשו בגמרא סדורה:
בפיסקא 2 "אחד" תוקן ל"אחר" על פי כתבי יד גמרא: אסקוריאל G-I-3, פירנצה II-I-8, מינכן 95, וטיקן 116, וגם על פי שני כתבי יד משנה: קאפמן ופארמא. וכן תוקן בגמרא סדורה בפיסקא 4 , "והוזקו בהן אחרים – חייב בנזקן" ל"והוזק בהן אחר" כמו שמופיע בשאר המקומות בלשון יחיד, על פי כל כתבי היד הנ"ל. אם כן יש עיקביות בין שש הפיסקאות הנ"ל.
פיסקא 6 אינה עיקבית, ולכאורה אין זה מקומה. בכתבי יד גמרא הנ"ל פיסקא זו נמצאת אחר פיסקא 7, ונמחקה המילה המיותרת "לשלם" (שלא מופיעה כלל בשאר בפיסקאות). בכתבי יד משנה הנ"ל פיסקא זו נחמקה לגמרי.
עתה נביא מקרה יותר קיצוני ממסכת יומא (כג.):
דתניא:
איזו היא נקימה ואיזו היא נטירה?
נקימה –
אמר לו: השאילני מגלך,
אמר לו: לאו,
למחר,
אמר לו הוא: השאילני קרדומך,
אמר לו: איני משאילך, כדרך שלא השאלתני;
זו היא נקימה.
ואיזו היא נטירה?
אמר לו: השאילני קרדומך,
אמר ליה: לא,
למחר,
אמר לו: השאילני חלוקך,
אמר לו: הילך, איני כמותך, שלא השאלתני;
זו היא נטירה.
כאן מובאת ברייתא שיגרתית של סיפא שחוזר על הרישא באותה צורה, על מנת ללמד דין חדש. אמנם פה יש גם חיסרון בסימטריה, "מצא את השינויים". א. יש שינוי בין הרישא והסיפא בחפצים הנשאלים; ברישא זה מגל וקרדום, ובסיפא זה קרדום וחלוק. לכאורה, אין סיבה לכך שמשתנים החפצים, וזה סותר לכאורה את הכללים שהונחו לעיל. ב. בסירוב להשאיל ברישא כתוב 'אמר לו לאו', ובסיפא 'אמר ליה לא'. כאן גם אין סיבה שהברייתא תתהפך לארמית באמירת 'ליה' ג. רישא "למחר אמר לו הוא", ובסיפא בלי 'הוא'. ד. גם פתיחת מקרה הרישא זו מילת 'נקימה' בלבד, והסיפא 'ואיזו היא נטירה'.
כאן נציג את גירסת הגמרא סדורה:
דתניא:
איזו היא נקימה ואיזו היא נטירה?
נקימה –
אמר לו: השאילני מגלך,
אמר לו: לאו,
למחר,
אמר לו: השאילני קרדומך,
אמר לו: איני משאילך, כדרך שלא השאלתני;
זו היא נקימה.
נטירה –
אמר לו: השאילני מגלך,
אמר לו: לאו,
למחר,
אמר לו: השאילני קרדומך,
אמר לו: הילך, איני כמותך, שלא השאלתני;
זו היא נטירה.
כל המקרים של האי עקביות שנראו לעיל, א-ד, תוקנו על פי כתבי יד בגמרא סדורה. מקרים א-ג תוקנו על פי כתבי יד לונדון, מינכן 6, מינכן 95, ניו יורק 1623, ניו יורק 218, אוקספורד, סנט פטרסבורג, וטיקן 134. מקרה ד' תוקן על פי אוקספורד, מינכן 95, לונדון, וטיקן 134.
נביא עתה מקרה רביעי ממסכת ברכות (לד.):
כיצד הוא עושה?
פעם ראשונה – יסרב,
שניה – מהבהב,
שלישית – פושט את רגליו ויורד.
החיסרון פה בעקביות הוא שינויים בפועלים אם בלשון הווה או בלשון עתיד: יסרב (עתיד), מהבהב (הווה), פושט (הווה). הגירסא של הגמרא סדורה היא בתיקון 'יסרב' ל'מסרב'. תיקון פה נעשה על פי כל כתבי היד שיש בידינו במקום זה, אוקספורד, פריז, פירנצה, מינכן 95.
בנוסף לכך, ישנו צורך בעקביות גם במבנה של סוגים של לימוד.
דוגמא ממועד קטן (ה.):
אמר רבי יהושע בן לוי:
כל השם אורחותיו –
זוכה ורואה בישועתו של הקדוש ברוך הוא,
שנאמר (תהלים נ): "ושם דרך",
אל תקרי: "ושם", אלא – "ושם דרך אראנו בישע אלהים".
באופן הרגיל, הגמרא מביאה חלק גדול של הפסוק ואז אומרת "אל תקרי", ושוב מצטטת את החלק שהיא רוצה לקרוא באופן אחר, ולאחר מכן הגמרא אומרת "אלא", ושוב מצטטת את המילים שהיא דורשת בלבד, ובאופן האחר. צורה זו המובאת לעיל אינה עקבית לשאר מקומות של "אל תיקרי" אשר בש"ס, כפי שהסברנו.
הגירסא של הגמרא סדורה:
אמר רבי יהושע בן לוי:
כל השם אורחותיו –
זוכה ורואה בישועתו של הקדוש ברוך הוא,
שנאמר (שם): "וְשָׂם דֶּרֶךְ אַרְאֶנּוּ בְּיֵשַׁע אֱלֹהִים",
אל תקרי: "וְשָׂם", אלא – ושם.
התיקון נעשה על פי גטינגן, מינכן 95, קולומביה, אוקספורד, וטיקן 108 וטיקן 134. בכתב יד לונדון, אמנם כתוב: "אל תקרי: 'וְשָׂם דֶּרֶךְ', אלא – ושם דרך" אבל גם זה עקבי למבנה הרגיל של "אל תקרי".
הואיל וגמרא סדורה לקחה על עצמה להיות גמרא בנויה לחזרות, קל להבין לפי הנ"ל למה היא גם מתקנת את גירסת הגמרא. גירסת הגמרא מהווה אחד מהגורמים העיקריים בקליטתה. הגירסא מסוגלת להקל או לפגוע בקליטה; לשבירת שיניים ולגימגום, או לחלופין לקריאה רצופה ושנונה. לא רק הפורמט המיוחד של "גמרא סדורה" עוזר לקליטה ולחזרה טובה, אלא גם התיקונים הרבים של השיבושים בעקביות וסמטריה. רואים היום התעוררות גדולה בחזרות על דברי חז"ל ובלימוד בעל פה. ובכן, "גמרא סדורה" שמחה להעניק לעולם התורה גמרא בפורמט יעיל לזיכרון ולחזרות, וגם גירסא מתוקנת המועילה לזיכרון ולחזרות,
שבעזרת הפורמט היפה והגירסא הבהירה, יצליח הלומד להשרות ברכה בלימוד הגמרא, ובזה יחזיר ליושנה את העטרה, ויקרב ביאת הגואל בימינו במהרה.