התלמוד הוא בראש ובראשונה ביאור למשנה. בלימוד האידאלי, הלומד יודע את גירסת משניות לפני כניסתו לים התלמוד. האמוראים, למרות שכבר ידעו את המשנה בעל פה, היו חוזרים פעמים רבות על הפרק שעליו יהיה השיעור בבית המדרש, טרם כניסתם. (עיין מסכת תענית ח. וגם בהקדמת מהדורת גמרא סדורה המאיר)
יש לציין שבחלק מכתבי היד של התלמוד, אין כלל את לשון המשנה, וכל הנמצא בגמרא זה דיבורי המתחיל של המשנה לפני התלמוד. נלע"ד שזה אולי מפאת שהיה ברור להם שאדם שלומד תלמוד יודע כבר את המשנה היטב, ומבין על מה מדובר באיזכור דיבור המתחיל בלבד.
גם בזמנינו, יש הרבה שלומדים קודם את משנתם לפני תלמודם. אפילו ישנם כאלו שיודעים את המשנה בעל פה. נציין לשבח כאן את מפעל "משנה סדורה" של הרב אליהו דורדק. שעזר ללומדים רבים לשנן היטב את המשנה. בעקבות הצלחת מפעל חשוב זה עלה לנו הרעיון לחולל את אותה הצלחה גם בלימוד הגמרא.
לאור החשיבות בגירסא הנכונה של המשנה, היה חשוב לנו להשוות בין גירסת הדפסת המשניות לגירסא של המשניות המודפסות בתוך הגמרא. נראה כאן שינוי אחד שנעשה, כאשר הבחנו בהשמטת משפט מתוך המשניות שבגמרא, בהשוואה למשניות המודפסות. אחרי בדיקה בכתבי היד של המשנה ושל התלמוד בהם משפט זה נמצא הוספנו משפט זה שנשמט בדפוסי הגמרא על פי כתבי היד.
עתה נראה את גירסת הוילנא
וזו גירסת גמרא סדורה המאיר לאחר התיקון
בנוסף, ביטוי זה של "אם כוון לבו יצא", מופיע עוד פעמיים במשנה, במסכת ראש השנה פרק ג משנה ז, וגם במסכת מגילה פרק ב משנה ב. גם שם כתוב את המשפט שנשמט "ואם לאו לא יצא". ואם כן "אם כוון לבו יצא, ואם לאו לא יצא" הוא ביטוי במשניות, שחשוב מאוד לשמור בו את העקביות, למען גירסת המשננים. כפי שהסברנו במאמר איידי דתנא.
לראות עוד על מסכת ברכות לחץ כאן